החיים = קולאז’

בלי להקדיש לתכונה הזו יותר מדי מודעות, חשיבות או משקל - אנחנו כל הזמן אוספים, בוחרים ומחברים: אנשים, מקומות, חוויות. וגם מחליטים איפה למקם מה, כמה משקל/זמן לתת לאינטראקציה מסוימת וכו'. כל רהיט שמיקמת בבית שלך: בחרת בו על פני אינסוף רהיטים אחרים. לפעמים הבחירה מודעת, לפעמים לא. לפעמים המניעים שלה אסתטיים, לפעמים פונקציונליים, לעתים סנטימנטליים. בכל מקרה - זה המנגנון - יצירת תמהיל אישי. כך נוצרת זהות. 

​

באותו אופן בדיוק פועל הקולאז׳: בחירה אינטואיטיבית מתוך שפע וחיבור בין אלמנטים שלא בהכרח שייכים - לכדי דימוי חדש, אישי וטעון משמעות.​ במובן הזה, הפעולה הקולאז'ית מהווה מעין מטאפורה לאחת הפעולות ההכי יסודיות של האדם.  

​

לעומת ציור - בו אנחנו פוגשים את “אימת הדף הלבן” - בקולאז’ אנחנו מתקדמים דרך מפגש עם מה שיש - הדימויים (תמונות, ציורים, מילים) מהספרים והמגזינים מפעילים אותנו ועוזרים לנו לבחור. אנחנו לא מחליטים מראש מה תהיה התוצאה סופית, אלא יוצאים למסע שבו אנחנו מניחים לה להתגלות מתוך הצטברות. 

אנחנו מפעילים סקרנות בנוגע ל-מה נפגוש בדרך, איזה דימוי יפעיל אותי ובאיזה אופן, איפה מרגיש נכון למקם אלמנט מסוים, מה קורה כשאלמנט נוסף נכנס - מה היחסים ביניהם, ​​

​

(אם את/ה קורא/ת את זה - סימן שיש ביכולתך לבחור את מה ואת מי תרצה להכניס אל תוך חייך. מה תרצה למקם במרכז, איפה תבחרי להקדיש זמן ואנרגיות. במציאות לא יציבה, זו אחת החירויות היסודיות שכדאי לטפח.)

​

היצירתיות היא מנוע התקדמות של האנושות

כל רעיון, כלי, שפה או תרבות נולדו מאותו עיקרון:

​

היכולת לחבר בין דברים שלא היו מחוברים קודם.

​

​